<h1>שו"ת הריב"ש סימן תקי"א</h1>
<h2>דף ג:</h2>
ומ"מ נראה שכיון שזה הסופר נשבע על דעת כל הקהל גדולים וקטנים, שאם יש מוחין בהתרו שאין מתירין אותו, אע"פ שהוא דבר מצוה, שלא אמרנו אלא שמתירין שלא בידיעתם, דמסתמא מסכימין הם בהתרו, כיון שהוא לדבר מצוה. אבל כל שמוחין בדבר בפי', אין מתירין לו, שהרי על דעתם נשבע, והם אין נסכמים בהתרתו ובחרטתו. ואין לומר דאע"פ שאמר כל הקהל, די אם יסכימו רוב הקהל, ואין משגיחין על המעוט שבטלים הם במעוטם, כדאמרינן במסכת ע"ז פ' אין מעמידין [ל"ו א'] אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה שנאמר במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו, אי איכא כלו אין אי לא לא, ואפ"ה רובו ככלו, דהא לא בעינן שיהיה כל הצבור יכולין לעמוד בה אלא רוב הצבור לבד. והכא נמי כונתו היתה באמרו על דעת כל הקהל שיהא רובו ככלו, וכל שהסכימו רוב הקהל כדרך שנסכמים בתקנותיהם והם מקובלות על כל הקהל, אף אם מעוטם מוחין בדבר, כן אם הסכימו רוב הקהל בהתרו יוכלו להתירו אף אם המעוט מוחים בדבר. הא לא אפשר שהיתה זאת כונתו, שאם היתה זאת כונתו, לא היה לו לומר גדולים וקטנים, כיון שהזכיר על דעת כל הקהל.0...
